את אורית הכרתי, כשטיילתי בדרום אמריקה. דווקא שם רחוק, בטיול ניקוי הראש שלי רק ארבע שנים אחרי הגירושים, הכרתי אותה שם במלון.

זיהיתי שהיא ישראלית ישר, במבט, בתנועה. היא שידרה עוצמה של אשה חזקה ובטוחה בעצמה. כאלה שתמיד פחדתי מהן והיא ישר מצאה חן בעיניי. בהיתי בה במשך חצי שעה בערך ואז היא קמה עם חברה שלה ללכת.

הרגשתי שאם לא אפעל מיד, אאבד אותה לעד אז אזרתי אומץ, ניגשתי ואמרתי לה שלום.

היא אומרת שבאותו הרגע, היא כבר ידעה שאני אהיה חלק מהחיים שלה. אני לעומת זאת, לא האמנתי שיהיה לי כזה מזל.

עכשיו כשאנחנו כבר שנתיים יחד, גרים בדירה הקטנה והמתוקה שלנו בכפר הים ומחפשים מקום לחתונה שלנו.

ידענו שאנחנו רוצים אירוע קטן, סולידי, אלה הנישואים השניים שלי ואורית לא אוהבת הרבה אנשים סביבה, אז הלכנו על חתונה קטנה בחדרה או בסביבה, שיהיה קרוב לחזור הביתה אחרי זה ולהתחיל את החיים שלנו יחד. חיים שחיכיתי להם, כל החיים.